25.1.2021

בסופ"ש האחרון אורי ואני החלטנו "להשתגע" ולרכוב על אופני הטנדם כל הדרך מתל אביב למודיעין.

כך עברנו למעלה מ-40 קילומטרים בין דרכים סלולות, מושבים שקטים, שדות מוריקים, יערות וגבעות, עליות ומורדות (ושוב עליות...).

לא חסרו רגעי משבר כמו רכיבה בבוץ שהרגיש כמו חול טובעני או הגעה לדרך ללא מוצא וחזרה על עקבותינו קילומטרים לאחור.

השלב הקשה ביותר היה קילומטרים ספורים מנקודת הסיום, כשהרגליים כבר לא הצליחו לדווש בעליות התלולות.

לבסוף הגענו אל היעד באפיסת כוחות אחרי שעות של רכיבה רצופה – אבל עם חיוך גדול.

למרות השרירים התפוסים.

למרות הגוף הדואב.

למרות הידיים הקפואות מקור.

למרות התשישות וקוצר הנשימה.

לא רק שאלה לא מנעו מאיתנו את תחושת הניצחון שלנו, אלא שהם הפכו את הרגע הזה למתוק עוד יותר.

בזכותם הערכנו עוד יותר את המקלחת החמה, הארוחה הביתית ורגעי החסד עם המשפחה שעבורה יצאנו למסע המפרך הזה.

כנראה הקלישאה נכונה, ושום דבר ששווה להשיג אינו בא בקלות – ואולי זהו סוד הגדולה של כל הדברים הנכספים הללו. אם לא נעבוד קשה עבורם, כיצד נלמד להעריך אותם?

כשאני חושבת על הדברים שאני גאה בהשגתם – ביניהם הספרים שלי, הפרסום באמזון, הסדנאות שאני מעבירה לסופרים – אני מבינה שכל אחד מהם לא הגיע יש מאין אלא נבנה בתהליך ארוך של השקעה על בסיס עבודה קשה ומאתגרת. אם זה לא היה כך, אולי לא הייתי כה גאה.

אני שמחה לגלות שגם כיום אני מוכנה להיענות לאתגר (גם אם הוא "משוגע" לחלוטין) ובכך ללמוד עוד על עצמי ולמה אני מסוגלת כאשר המטרה ניצבת לנגד עיניי.

מצפה לאתגרים רבים ומעניינים ואת היכולת לצלוח אותם.

מקווה שגם אתם לא תחששו מהאתגרים שחייכם מזמנים לכם, כי הם אלה שמעניקים משמעות לרגעי הניצחון שלכם.