3.6.2020
היום היה אמור להתקיים היום הראשון של שבוע הספר 2020.
לקח לי שבוע שלם לעכל שלא יהיה שבוע הספר השנה. המסמר האחרון בארון הקבורה של התרבות הישראלית במשבר הקורונה.
עוד כילדה תמיד אהבתי את שבוע הספר, ולאחר שהפכתי לסופרת התחושות האלה הלכו וגברו.
תמיד קרו לי דברים טובים בשבוע הספר - ראיונות טלוויזיוניים, כתבות בעיתון, מפגשים עם אישים מפורסמים, היכרות עם סופרים חדשים. אבל מה שיחסר לי מכל הוא הקשר הישיר עם הקוראים. אנשים שחוזרים לדוכן שלי מדי שנה כדי להחמיא לי על הספרים. אנשים שבאים במיוחד כדי לברר מתי יוצא ספר חדש. אנשים שמגיעים באמצעות המלצות של אחרים.
יש פה קרוב לחמש מאות קוראים שלא הייתי זוכה להכיר והם לא היו מכירים אותי או את ספריי אלמלא שבוע הספר. כשאני חושבת על כך שלא אפגוש אותם השנה, עולה בי תחושה של החמצה.
אני מנסה לחשוב על סיומת אופטימית למילים האלה, והאור שבקצה המנהרה הוא ההשקה של ספרי החדש, שמתוכננת להתקיים במהלך הקיץ (בתקווה שעד אז הקורונה תאפשר זאת ללא הגבלות). אפגוש לפחות חלק מכם בערב מיוחד זה, ורק המחשבה על כך מחממת לי את הלב. לכל היתר אשלח ד"ש חמה עד שבוע הספר הבא.
בתמונה: אני והדוכן בימים הטובים של שבוע הספר ביוני שעבר.
Comments